תגמול הרופא והשפעתו על ניהול מרפאת שיניים פרטית,תאגיד לא בבעלות רופא שיניים , מלכ"ר ומרפאה בבעלות קיבוץ?
מרפאות השיניים נבדלות באופן הבעלות על המרפאה, רמת ההוצאות הקבועות והמשתנות, מיקומן, מאפייני שיווק ומספר כיסאות טיפול.
הגורם העיקרי שמשפיע על הניהול והרווחיות היינו בצורת ההעסקה ותגמול רופא השיניים .
מציאת שיווי המשקל בין ההוצאות השונות והרווח היינה מהות הניהול הדנטאלי.
רופא השיניים הפרטי מנהל את המרפאה רפואית ועסקית משקיע מכספיו בבניית המרפאה, דואג לתזרים מזומנים,דואג לשיווק ולקליטת המתרפאים חדשים,, מטפל בתחזוקה ובניהול הצוות והרופאים שכירים והעמיתים. ירידה בפעילות המרפאה מתבטאת בירידה מידית בהכנסות הרופא הבעלים ולעיתים יש הפסדים שמחייבים השקעה מחסכונות פרטיים או לקיחת הלוואות.
רופא שבמרפאתו עובדים רופאים נוספים, מודאג לעיתים קרובות מעומס ההוצאות הקבועות והמשתנות.
כפי שצוין בפרסומים קודמים, במסגרת ייעוץ על בניית שותפויות ובדיקה כלכלית במרפאות מתעוררות שאלות של תשלום הוגן לשותפים ורופאים שעובדים במרפאה. התשובה אפשרית רק לאחר הכרת המספרים התפעוליים ומבנה המרפאה.
החשיבות של הבנת התגמול חשובה לרופא הבעלים והן לרופא השכיר. יש צורך בייצור אווירה של שיתוף ורווח מקסימלי , עם רמת סיכון כלכלי מינימלי לשני הצדדים. במקרים רבים הרופא השכיר חושב שהסכומים שמשאיר מהמחזור שלו ״ מעשירים ״ את בעל המרפאה, מנגד בעל המרפאה המודע לכל העלויות, חושב שזה מעט מדי ומשאיר אותו עם סיכונים וצורך שיווק הרופא השכיר ודאגה למטופליו ללא תגמול מספק. הרופא הבעלים חייב כל הזמן לבדוק שהתגמול שמקבל הרופא השכיר יהיה יותר מזה שיקבל השכיר כשיהיה בעלים של מרפאה ( בהתחשב בהשקעות כספיות וניהוליות).
לאחרונה פיתחנו מודלים לרתום את הרופא השכיר ל ״שותפות ראשונית״ מתוך ההיגיון שיש לשתף את הרופא השכיר בהוצאות קבועות ומשתנות, לתת לו ללמוד את התפעול הבסיסי ולהכיר את המספרים במרפאה.
שותפות נכונה בנויה על היכרות, אמון , הדדיות ועל דו שיח מתמיד, בניית מנגנון תגמול נכון לרופא השכיר מאפשר בסיס ראשוני לשותפות מלאה או תכנון פרישה ורכישת המרפאה בעתיד.
במרפאות ללא כוונות רווח הכספים לתפעול מגיעים מהשתתפות מועטה של המטופל, מגיעים מלשכות רווחה, קופת גמילות חסדים או מתרומות. ניתוח ההוצאות הקבועות והמשתנות בצורה נכונה, בניית תגמול רופאים נכון יאפשר שקט ותפעול איכותי לאורך זמן. במלכ״ר ההשקעות הן של גופים ציבוריים , ותרומות פרטיות . חשיבות התורם היינה קריטית לקיום מרפאות המלכ״ר צמצום או ביטול התרומות מעמיד את המרפאות בחוסר תקציבי עם הפסדים שאין להם מקורות להשלים. מכאן הדרך מובילה לצימצום שכר, הקטנת היקף השירותים, הקטנת הוצאות הגדלת השתתפות עצמית ואף סגירה.
גם בתאגידים מסחריים וקופות החולם שכר רופאי השיניים מהווה את האחוז הגבוה ביותר בהוצאות התאגיד. החישוב של השכר הרופא מבוסס על ביצועים ותקציב בנוי בהתאם לכלים מקצועיים.
רופאים רבים מתלוננים שאינם מרוויחים מספיק בעבודתם בתאגידים השונים, אך הם חייבים להבין את היתרונות והחסרונות בעבודה בתאגיד-זמינות מתרפאים, אי דאגה לתפעול, שיווק ותזרים מזומנים , תמיכה ובקרה מקצועית ואפשרות השתלבות בסביבת עבודה מקצועית.
במרפאות קיבוציות המבנים והרכוש הם של הקיבוץ, ההשקעות הן מהתקציב החברים והמנהל אדמיניסטרטיבי של המרפאה מהקיבוץ, היא בדרך כלל הסייעת או השיננית. אם בעבר ״ כסף״ הייתה מילה גסה בקיבוץ, היום שואפים הקיבוצים לנהל את המרפאה הקיבוצית כ״עסק״ מבוקר כלכלית לכל דבר.
המקובל היה בעבר וגם היום בחלק מהמרפאות, תשלום שעתי לרופא, חוסר מגבלה לביצוע שחזורים יקרים התנהלות גרעונית המצריכה השתתפות הקיבוץ בהפסדים.
רוב מרפאות השיניים הקיבוציות לפי סקרים ובדיקות אישיות, שעובדות לפי תמחור רופא על בסיס שעתי, מפסידות כספים כעסק, מעוררות אי שביעות רצון החברים ומעמידות את הרכזים לביקורת מתמדת. חלק מהמרפאות מוצאות דרך לפתרון באמצעות ״ קבלן חיצוני״ ביטוח שיניים ועוד רעיונות מעניינים. היום בקיבוץ אין סודות לגבי השכר לרופאים, רמתם המקצועית וקצב עבודתם. חשוב להבין שבקיבוץ הלקוח הוא גם הבעלים של המרפאה. בבדיקות בקיבוצים מתברר שמטופלים ( שחלקם עובדים בחוץ ומרוויחים כ30-40 ש״ח לשעה) מתלוננים שהרופאים היקרים שלהם מדברים על ״חשבונם״ בטלפון באמצע הטיפול, מבזבזים זמן על דיבורים מיותרים ועוד סיפורים דומים. זה מקור ברור לקונפליקטים ותלונות.
התגמול השעתי בקיבוצים הגיע לקיצו, השיטה חייבת להשתנות, ההפסדים חייבים להיפסק ולחפש דרך ל win- win-win לשירות איכותי תוך שביעות רצון החברים, רווחיות המרפאה ולתגמול מתאים הרופאים.
בקיבוצים רבים המימון הוא באמצעות "דמי מנוי", שמכסים חלק מההוצאות הקבועות ובאמצעות השלמות הקופה הקיבוצית.
נשאלה השאלה עד כמה להשקיע במרפאה? מה גבול הכדאיות?
כאן מגיע השוני בין המרפאה הפרטית והקיבוצית. עיקר השוני הוא באוכלוסייה. האוכלוסייה הקיבוצית הינה סגורה,שבוייה והיא גם הבעלים.
ההוצאה השנתית של משפחה לרפואת שיניים לפי הלשכה לסטטיסטיקה היא בסביבות 3,000 ש״ח למשפחה. ההבדל בין 4 העשירונים העליונים ל4 העשירונים התחתונים הוא פי 4.
כלומר יש להניח שברוב הקיבוצים הממוצע של ההוצאה השנתית יהיה בסביבות 5,000 ש״ח למשפחה. זה נותן לנו מסגרת נוספת לתקציב- בקיבוץ עם 200 משפחות ההוצאה הכוללת על רפואת שיניים של החברים צפויה להיות ( השקעת הקיבוץ והחברים) בסביבות 1,000,000 ש״ח.
השיטה לחישוב חדש של פעילות המרפאה מתייחסת למסגרות התקציב הכולל של המטופלים ולתקציב תפעול המרפאה.
מבנה פעילות עסקית הדומה לשיטת הקפיטציה ההיברידית בביטוח מאפשר פעילות תוך חלוקת הסיכונים והרווחים בין הקיבוץ והרופאים. העיקרון הינו העברת חלק מהפרמיה כתשלום חודשי קבוע לרופא, שמועסק מספר שעות מוגדר במרפאה. העברת חלק נותר של הפרמיה למרפאה לכיסוי ההוצאות הקבועות.
בניית מחירון מוזל לחברים שיכסה את ההוצאות המשתנות הכוללת אחוז תגמול מהביצוע לרופא.
בניית מחירון טיפולים למטופלים חיצוניים שיאפשר רווח ותגמול נוסף ורווחי יותר לרופא.
בנייה נכונה של מחירונים, פרמיה לדמי ניהול ואחוזי תגמול לרופאים יאפשרו שיתוף פעולה ארוך וכדאי לשני הצדדים.
יש לזכור שהמידע הכלכלי בקיבוץ ( בשונה ממרפאה פרטית) זמין לכולם ולא תתכן פעילות חד צדדית שאינה מועילה לשני הצדדים.
צמצום הוצאות, הגדלת הכנסות, שיווק וייעול הם הדברים החשובים שנלמדים בקורסים השונים לרופאים ומנהלי המרפאות.
אך הבנת המספרים במרפאה ותגמול הרופא בצורה נכונה הינם תנאי להישרדות המרפאה בכל צורת תפעול קיימת הינה הבסיס לכלכלת מרפאה נכונה.
בעיסוקנו בייעוץ למרפאה קיבוצית מרפאות פרטיות ומרפאות מלכ״ר נוספות,ריכוז הידע בניהול המערכות השונות מאפשר לנו ליצור מודלים חדשים ובדיקת יישומם לאורך הזמן ובנסיבות משתנות.
כמו שאמר חברי שעוסק ב"פינוי בינוי" עסק טוב זה עסק בו הדיירים מקבלים שליש,העלות שליש והקבלן שליש.
כותב המאמר: ד"ר רפי פישר